הפעם קיבלנו סיפור מנקודת מבט מעניינת ושונה - מאבא!

אלעד וקרן עשו אצלנו את קורס הכנה ללידה רגועה וקרן גם תרגלה יוגה לאורך כל ההריון. אלעד שלא כל כך ידע למה צריך קורס, מספר את החוויה שלו.

 

 

20.6, 8:17, בית החולים הדסה עין-כרם

עוד אחד מגיע! אני מחזיק לקרן את הרגל, היא כבר נראית מותשת, אבל הגוף שלה, כמו מעצמו, כבר יודע מה לעשות. היא מתחילה ללחוץ. אני מסתכל למטה, פתאום, אני רואה שערות שחורות מבצבצות, אני צועק לקרן – "רואים ראש" ובאותו רגע גם קולט שזה רק שנינו בחדר. אני מחכה שהציר יעבור, יוצא למסדרון וצועק "צ***ה, כדאי שתגיעי, רואים ראש".

 

 

4 חודשים קודם לכן, גדרה

"קרן, אני לא מבין למה צריך ללכת לקורס הזה?!? צריך ללכת לקורס פרקטי, שילמדו אותי איך נראית הלידה ומה אני עושה אחרי שהיא תיוולד." קרן כבר מאבדת את הסבלנות "זה הקורס שאני רוצה!". "אבל זה כמו שתלכי לקורס על איך לעשות פיפי", אני עונה ברוב טיפשותי.

אני מבין שחציתי קו אדום ועונה "נלך לאיזה קורס שאת רוצה".

 

 

19.6, 23:00, גדרה

"אלעד מה אתה עושה???" נשמעת צעקה מלמטה. "אני מסדר" אני עונה. מהרגע שקרן אמרה לי  שהיא הרגישה צירים, הבנתי שזמני שאול והתחלתי לטפל בדברים שהנחתי שאחר כך לא אוכל לעשות. קרן מצידה, הספיקה ללכת לשיעור יוגה, לטייל עם הכלבים ולהתעצבן עליי – "רד לפה מיד ובוא נעשה סקס, צריך לזרז".

 

23:45, גדרה

הצירים כבר נהיים סדורים, אבל קרן עדיין משוכנעת שהיא מדמיינת, והיא לא עומדת ללדת הלילה. אני מצידי מציע שנתחיל לתזמן אותם ואז נדע. ציר ראשון מתחיל, אני מתחיל את השעון. קרן מתכנסת לתוך עצמה. "זהו. נגמר" היא אומרת, "כמה זמן עבר?". "דקה ועשרים" אני עונה. בנקודה הזו, שנינו הבנו שהלילה נוסעים לביה"ח.

אנחנו מחכים שעה וחצי. מתזמנים צירים, עושים סיבוב נוסף עם הכלבים, מארגנים דברים אחרונים ולקראת 1:30 מחליטים לצאת.

 

 

20.6, 1:30, כביש 3

קרן נשכבת לאחור, שמה אוזניות ונמצאת בעולם שלה. אני מצידי, שר עם הרדיו ונוסע רגוע. בעליה לכביש 1, עוצרים אותנו. "עבודות בכביש, תמתינו בבקשה". אני מגשים חלום ועונה – "אשתי יולדת, אתה יכול לעזור?". מיד המבט שלו משתנה. הוא צועק משהו לכיוון השני ואז מסתובב חזרה אליי ואומר – "שים אורות מהבהבים וסע בזהירות. שים לב לכלים הכבדים".

אני מודה לו, סוגר את החלון ומחייך לעצמי, הגשמתי חלום :)

 

2:20 מיון יולדות,
בית החולים הדסה עין-כרם

אחרי עשר דקות של המתנה, סוף סוף, האחות מקבלת אותנו. קרן נשכבת על המיטה ואני מתיישב לצידה. האחות חובשת כפפה ואני מדמיין אותה אומרת

– "I’m going in!".

"פתיחה 1.5, 80% מחיקה" היא מכריזה אחרי מספר שניות, "נחבר למוניטור ונחליט מה עושים".

אני מסתכל על קרן ורואה שהצירים לא פשוטים לה. חוץ מלעשות לה נעים ביד, אני די חסר אונים. אני מתרכז במוניטור, בכל ציר, אחד המספרים מתחיל לעלות, כרגע השיא הוא 12, מספר שלא אומר לי כלום, אך נחמד לי להסתכל עליו.

 

3:00, מיון יולדות

מסיימים את המוניטור. האחות אומרת שבפתיחה כזאת היא מתלבטת אם לשלוח אותנו הביתה. קרן, שלמדה להכיר את הגוף שלה, אומרת לה שהצירים מרגישים לה חזקים ואם יש אופציה, נשמח להישאר במקום שקט ולקבל החלטה עוד שעתיים במקום לנסוע הביתה. האחות הולכת הצידה לטלפן למישהו וכשהיא חוזרת היא אומרת שחדר הלידה הטבעית פנוי כרגע, אז בינתיים אנחנו יכולים להישאר שם. לפני שאנחנו עוברים עם כל חפצינו, עושים עוד עצירה קצרה אצל הרופא ששואל כמה שאלות טכניות וחוזר לקפה שלו.

 

3:30 חדר לידה טבעית

את חדר הלידה אנחנו מכירים עוד מהביקור שלנו במחלקה חודש קודם לכן. מצד ימין מיטה רחבה ונחמדה, מעליה חבל עבה תלוי, בצידה סולם עץ, כמו זה שיש באולמות ספורט ולידו כדור פיטבול. מהצד השני יש ג'קוזי, מקלחת ושירותים (שמסתתרים מאחורי דלת עץ). אפשר לטעות שזה חצי מכון כושר, חצי ספא.

אנחנו מניחים את הדברים ונשכבים על המיטה.

במצב העייפות שלי, הייתי יכול להירדם מיד, אך לצידי אני מרגיש שקשה לקרן. אני חוטף תנומות קלות, חצי ישן חצי שומע את קרן מתכווצת בכל ציר ואז נרגעת. בערך בשעה 5:00 אני רואה שקרן לא במיטה. אני קם ומוצא אותה בשירותים יושבת ונושמת. המאמץ ניכר על פניה. היא מבקשת שאביא לה קולה. אני יוצא מהשירותים, לוקח את הארנק ושם חולצה. רגע לפני שאני יוצא אני שומע אותה מתחילה להקיא. אני מיד חוזר לשירותים ומלטף לה את הגב בזמן ההקאה. למרות שעצוב לי לראות אותה במצב הזה, אני זוכר שבקורס לימדו אותנו שהגוף מרוקן את מערכת העיכול כדי להיות מוכן ללידה עצמה וחיוך קטן עולה על פניי.

 

5:30, מיון יולדות

אנחנו חוזרים למיון יולדות לאותה מיטה בה היינו קודם לכן. האחיות עסוקות במקרה אחר, ואנחנו עומדים ומחכים, מעבירים עוד כמה צירים כואבים וקרן הולכת בינתיים לשירותים. היא חוזרת עם הכרזה: "יצא הפקק הרירי". האחות אומרת לקרן לשכב, שמה כפפה וחוזרים על אותו טקס. כשהיא יוצאת, היא מכריזה חצי בתדהמה "אווו, התקדמנו! פתיחה כמעט 4, מחיקה מלאה!" לא עובר רגע והיא שואלת את קרן אם היא רוצה "שנזרז קצת?". קרן שהגיעה מאוד מוכנה, מודיעה לה שלתחושתה הלידה מתקדמת יפה והיא מעדיפה לתת לגוף לעשות את שלו. האחות מתרצה ועוברת למוניטור.

בגלל הצירים, קרן מבקשת לא לעשות את המוניטור בשכיבה. האחות קושרת את המוניטור כך שלא ייפול ויוצאת מהחדר. נשארנו שוב, רק קרן ואני.

אחרי כמה ניסיונות, קרן מוצאת את התנוחה שנוחה לה. היא יושבת על כסא ואני למרגלותיה, מעסה את הגב התחתון עם שתי ידיי. וכך אנחנו מתקדמים. בכל ציר אני מעסה לקרן את הגב, ובין צירים קרן נחה ואני מצלם קצת או דואג לדברים אחרים.

ככל שהצירים מתחזקים הסבל של קרן עולה והסבלנות מתקצרת. השיא של המספר הרנדומלי שהיה 12 מקודם, כבר הפך ל 50 ואת העליה הזאת במספרים אני רואה טוב מאוד על הפנים של קרן.

האחות חוזרת, מסתכלת על המוניטור ומודיעה שהוא לא טוב (כנראה כי זז במהלך התנועה בצירים) ולכן צריך להמשיך לסשן נוסף. את קרן זה לא מעודד.

 

6:15 מיון יולדות, מוניטור שני

כדי שהמוניטור לא ייפול האחות מבקשת מקרן לעשות אותו בשכיבה. קרן נשכבת על המיטה, אבל בתנוחה הזו, הצירים כואבים הרבה יותר ואני לא יכול לעזור. קרן מבינה שאין מה לעשות ופשוט סובלת ציר אחר ציר.

אבל את הכאב הזה שומעת גם אחות אחרת שמגיעה ומצליחה באווירה נינוחה להרגיע את קרן. "וואי יש לך צירים ממש חזקים" היא אומרת כשהיא מסיטה את הוילון, וקרן שלא היתה בטוחה עד עכשיו אם זה אמור לכאוב ככה, קצת נרגעת. "אני אדביק את המוניטור פשוט ואז תוכלי לחזור לישיבה או עמידה". שלווה ניסוחה על פניה של קרן.

 

6:50 מיון יולדות

"המוניטור תקין. בואי נבדוק פתיחה ונעבור לחדר לידה". האחות מורידה את המוניטור, שמה את הכפפה ונכנסת בפעם האחרונה. לא עוברות כמה שניות והמבט של האחות מתחלף " פתיחה 9.5! מהר לחדר לידה!", האחות עוד מנסה לשאול את קרן אם היא צריכה כיסא גלגלים, אבל קרן כבר על הרגליים, עושה את הנתיב שהיא מכירה לחדר הלידה. אני אורז את הדברים, בודק שלא שכחנו כלום ורץ אחריה.

 

7:00, חדר לידה

בחדר הלידה מחכה לנו כבר המיילדת, שבדיוק מסיימת משמרת בחדרי הלידה הרגילים. היא מרגיעה את קרן ועושה איתה נשימות. הצירים כבר ממש חזקים, והמיילדת מציעה לקרן להיכנס לג'קוזי. קרן עונה– "לא!" אז היא מנסה כיוון אחר ואומרת "זה יקל לך על הגב". קרן, שבשלב הזה נשענת בעמידה על השידה בחדר ומרגישה צירים צפופים, מתרצה ומתחילה להוריד בגדים. אני בינתיים ניגש למלאכת מילוי הג'קוזי.

קרן בג'קוזי ואני מבחוץ מעסה לה את הגב. אחרי כמה דקות אני מציע לקרן בתמימותי "אולי אני אכנס איתך לג'קוזי, ככה אוכל לעשות לך עיסוי טוב יותר", קרן נותנת לי מבט כועס ואומרת "לא, תעשה מבחוץ".

אנחנו ממשיכים באותה רוטינה, בזמן צירים אני מעסה את קרן ובין לבין קרן נשענת לאחור על כרית שמתאימה למים.

אחרי רבע שעה נוספת, קרן נכנעת ומאשרת לי להיכנס לג'קוזי וככה שנינו יושבים. צירים עיסוי, בין לבין, קרן נשכבת עליי ואני מלטף ונותן לה לנוח. באותו רגע הרגשתי שותף מלא ללידה ולא רק צופה מהצד.

אחרי 45 דקות בג'קוזי המיילדת שואלת אם כבר פקעו המים, קרן עונה שלא והראשונה עונה בטבעיות ששמורה לחדר לידה טבעית "לא נורא, נחכה".

 

8:00, ג'קוזי, חדר לידה

"פק" קול חלש בוקע מהמים בג'קוזי, המים פקעו.

המיילדת מבקשת שנצא, נחבר את המוניטור ונראה מה המצב. קרן מיד עוברת למצב שש על המיטה ואני מתייבש ומתלבש. כשאני מסתובב, קרן צורחת על שש והמיללדת רוכנת מעליה ומעסה לה את הגב התחתון. אחרי 10 דק', קרן מתעייפת ועוברת למצב שכיבה. ציר מגיע, קרן תופסת לי את היד ונועצת את הציפורניים עמוק לתוך העור. אני מחכה שהציר יעבור. כשהציר נגמר המיילדת אומרת לקרן ברוגע "קרן, אלעד עוד יצטרך את היד שלו, בציר הבא תנסי לתפוס את הרגל שלך".

עוד ציר מגיע, קרן צורחת והמיילדת מנסה לתעל את הצרחות האלו לנשימות עמוקות, אבל שלא כמו בשלב הראשון של הלידה, בחלק הזה – לקרן טוב עם הצרחות. אני מהצד מנסה להרגיע ולעודד בזמן הצירים, אבל את קרן זה רק מעצבן.

בסוף עוד ציר, המיילדת לוקחת אותי הצידה ואומרת לי "כשהיא בציר היא מכונסת בתוך עצמה וכשהיא לא בציר, היא צריכה לנוח, אז בגדול עדיף שתשתוק ופשוט תהיה לצידה". היא צודקת ואני סותם, קרן נראית מרוצה.

 

8:17, חדר לידה

עוד אחד מגיע! אני מחזיק לקרן את הרגל, היא כבר נראית מותשת, אבל הגוף שלה, כמו מעצמו, כבר יודע מה לעשות. היא מתחילה ללחוץ. אני מסתכל למטה, פתאום, אני רואה שערות שחורות מבצבצות, אני צועק לקרן – "רואים ראש" ובאותו רגע גם קולט שזה רק שנינו בחדר. אני מחכה שהציר יעבור, יוצא למסדרון וצועק "צ***ה, כדאי שתגיעי, רואים ראש".

היא מגיעה, מעודדת מההתקדמות המהירה. עכשיו כבר קרן מקשיבה לה ובשני הצירים הבאים קרן מלווה את הציר בנהימות וריכוז כשלעיתים נשמעת תלונה "זה שורף לי". התלונה הייתה בהלימה מדויקת לכל פעם שהראש הציץ.

 

8:20, חדר לידה

הראש מציץ כל פעם קצת יותר ואני עוצר לרגע ומסתכל על קודקוד ראשה של הילדה שתכף אוכל לאחוז. אני עוצר לרגע וקולט את גודל המעמד ולפתע התרגשות גדולה אופפת אותי. טיפה קטנה מבצבצת מעין ימין ואני פשוט נמס. אבל הלידה עוד מתרחשת, אז אני לוקח נשימה וחוזר למוד משימתי.

עכשיו המיילדת אומרת לקרן לעצור לרגע, לנוח ולאגור קצת כוח. כעבור רגע, היא מבקשת מקרן בנועם "קרן, עכשיו בואי נלחץ ממש קצת בלי ציר". זו הפעם הראשונה שהיא מבקשת מקרן ללחוץ. עד עכשיו, הגוף שלה אמר לה לבד מה לעשות. קרן לוחצת קלות, והמיילדת, במיומנות, מלווה את הראש עד שהוא יוצא.

אני עומד נדהם ורואה את קרן מותשת כשלרגליה מבצבץ ראש קטן עמוס שיער שחור. המיילדת מסתובבת אליי ושואלת "תרצה לתפוס אותה?" אני מהסס לרגע ועונה "כן!".

עכשיו היא נותנת לקרן שוב את אותה הוראה "קרן, ללחוץ שוב בלי ציר". קרן לוחצת ו...

 

8:24, חדר לידה, נפתחו שערי שמיים

שפריץ גדול של דם ונוזלים אחרים מלווים את דיה בדרך לזרועות שלי אבל לי לא אכפת. אני תופס אותה. גופה קטן ושברירי, מתקשה להתרגל לעולם שבחוץ. אני ממהר להעביר אותה לקרן ששוכבת מותשת. קרן מצמידה אותה לגופה, דיה בוכה לרגע ומיד מתרפקת בתוך ידיה של אימה, קרן בוכה לרגע מהתרגשות ואני מתרגש מבפנים.

המיילדת מנקה את המיטה, יוצאת מהחדר ונותנת לי ולקרן קצת זמן ביחד. אנחנו יושבים יחד. המשפחה התרחבה.

 

8:30, חדר הלידה

החלק הקשה, זה שכמעט ולא מדברים עליו, הוא מה שקורה אחרי הלידה. האישה, כל אישה, רק סיימה את הלידה שהיתה קשה ופולשנית (גם אם פולשנית מבפנים) צריכה לחוות עוד סדרה של הליכים לא נעימים, הוצאת השליה, בדיקת הרחם, בדיקה של רופאים, תפרים. לא נעים ולי מהצד היה קשה מאוד. מצד אחד להיות עם דיה, מצד שני, להמשיך להיות שם בשביל קרן עד שכל ההליכים ייגמרו. אבל קרן עברה גם את זה ואחרי שעה קלה קמה על הרגליים והלכה (הלכה, הלכה, בכוחות עצמה) למקלחת, התקלחה והתאחדה שוב עם דיה, הפעם כששתיהן נקיות.

 

 

10:30, מחלקת יולדות ג', אפס הפרדה

אנחנו עולים למחלקת יולדות, דיה נשקלת ועוברת עוד סידרת בדיקות ואז האחות מלווה אותנו לחדר שלנו – "אתם במיטה החיצונית, בארון יש חיתולים, משחה, בגדים וכל מה שאתם צריכים ואם תספיקו מיד מוגשת ארוחת הצהריים". אנחנו מודים לה והיא סוגרת אחריה את הדלת.

קרן ואני עומדים אחד ליד השני, מתחתינו שוכבת דיה, בוהה בעולם החדש בעיניים פקוחות למחצה.

אנחנו מסתכלים האחד על השני באותו מבט מבולבל. "אז מה עושים עכשיו?", אני מחזיר מבט חסר מושג. "אולי נחליף לה חיתול", אני מציע, "כן חיתול זה רעיון טוב" קרן עונה ומיד אנחנו ניגשים למשימה החדשה, הורות.

סוף דבר, כביש 1

אני עוזב את קרן בלילה, חוזר לטפל ביושבי הבית על ארבע. אני נכנס לאוטו, מניע ופותח קצת חלון. המנזר הרוסי בוהק ביופיו מאחוריי. אני נוסע בכביש החשוך לכיוון הקסטל, כל החנויות כבר סגורות. אני פונה ימינה ועולה על כביש 1 והמחשבות מתחילות לרוץ מעצמן. לפני פחות מ-24 שעות היינו במקום הזה בכיוון ההפוך זוג נרגש שמחכה לבואה של דיה.

אני חושב על התהליך שעשינו, על הדרך. אני גאה בקרן על התמודדות שלה, על קור הרוח, על ההחלטה האמיצה שקיבלה בתחילת ההריון, לשאול, לבדוק ולחקור וללדת כמו שהיא רוצה. בלידה טבעית.

אני נזכר בשיחה שהיתה לנו לפני 4 חודשים ומגחך לעצמי – אין מה לעשות, קרן תמיד צודקת.

 

בואי לקבל את הכלים
כדי להגיע ליום הלידה
מוכנה, רגועה, מתרגשת